הנשים של לואיזיאנה
ב-1720, תשעים נשים שהוחזקו בבית חולים בפריז, נשלחות אל לואיזיאנה להצטרף אל המושבה הצרפתית על אדמת אמריקה. חברות עמוקה ומפתיעה שנוצרת בין שלוש נשים זרות ושונות לחלוטין עוזרת להן לשרוד את המסע בים וביבשה, ואת הקשיים שהמסע והיבשת החדשה יזמנו להן. אי אפשר שלא להתחבר אל סיפורן של שרלוט היתומה בת ה-12, ז’נבייב, שמבצעת הפלות בלתי חוקיות, ופטרוניי שנחשבת למטורפת.

סיפור היסטורי סוחף ומרתק המבוסס על אירועים אמיתיים ומזכיר לנו את כוכה של חברות אמת.
שם: הנשים של לואיזיאנה
מחבר/ת: ג’וליה מאליה
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 010200474
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
				
<div class="_idGenStoryDirection-1 _idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
<p class="kot-mispar" lang="en-US" xml:lang="en-US">1</p>
<p class="kot-perek-mishne" lang="en-US" xml:lang="en-US">פריז</p>
<p class="kot-perek-mishne" lang="en-US" xml:lang="en-US">מארס 1720</p>
<p class="kot-perek" lang="en-US" xml:lang="en-US">מרגריט</p>
<p class="text-no-hazacha">מרגריט צריכה לערוך רשימה. היא מקפלת את המכתב של התובע הכללי ומנסה למצוא תנוחה טובה לרגל. בגלל הגשם שירד בימים האחרונים התפשט הכאב מהירך עד הבהונות וטיפס למעלה אל ידיה. זאת שעת ערב: הנשים כבר נשלחו למיטות, הנזירות הפסיקו להביא את רשימות הציוד היומיות והאומנים סגרו את בתי המלאכה. אפילו האסירות הכלואות ב<span class="bold">לוֹז' או פוֹל</span><span class="Footnote-reference CharOverride-2"><span id="footnote-034-backlink">*</span></span><span class="bold"> </span>כבר השתתקו. מרגריט מסירה את כיסוי הראש. היא לא אמורה להיות במשרד אחרי השקיעה. בשעה כזאת היא אמורה לשבת בגינה שלה, מתחת למימוזה הפורחת שאשכולות הפרחים הסמיכים שלה מזכירים לה פאות של ג'נטלמנים. בגינה, מוקפת חינניות ועירית, גם אחרי כל השנים האלה היא מצליחה לשכוח את הריח של לָה סַלפֵּטרִיֵיר.</p>
<p class="text">היא פותחת תיקייה דקה. ידיה נעשו מגושמות, רועדות בלי התראה, והרשימה של השנה שעברה כמעט נושרת אל מתחת לשולחן. היא תופסת אותה לפני שהיא נוחתת על ברכיה. בחמישה־עשר החודשים האחרונים היא בוחרת נשים שיישלחו ללה לואיזיאן. הרשימה הראשונה שערכה השביעה את רצונו של התובע הכללי. עכשיו מסייה ז'וֹלי דֶה פלֵרי כותב שהמושל של לה לואיזיאן ביקש אישית עוד בנות למושבה. מרגריט מקרבת נר אל הנייר. ברשימה החדשה היא לא יודעת איפה להתחיל.</p>
<p class="text">בעבר תהליך המיון היה שונה. העברת האסירות למיסיסיפי היתה רעיון שלה, ועד לפני זמן לא רב היא היתה רשאית לבחור אותן כרצונה. בלה סלפטרייר כבר לא היה מספיק מקום, לא נותרו בו אולמות שינה לנשים שבאמת זקוקות למחסה. את המיטות תפסו בריות שלא ישתנו לעולם. היא פשוט היתה צריכה להחליט ממי היא מעדיפה להיפטר ראשונות: מאסירות, מסכינאיות, ממורדות או ממכשפות. בין מאתיים ותשע הבנות שבחרה בשנה שעברה היא זוכרת במיוחד אישה שדגלה בתיאוריית קשר, מישהי שלאורך כל הזמן שהיתה בכלא הנשים צעקה מילים מגונות נגד המלך. מַרסֵלין זָ'אנסוֹן. שלום ולא להתראות.</p>
<p class="text">אבל השנה אי אפשר לשלוח אף אחת מלה גרנד פורס. מסייה ז'ולי דה פלרי היה נחרץ מאוד בעניין: המושל בּיֵינוויל לא רוצה עוד אסירות. הוא רוצה כתשעים נשים פוריות, כשירות וחביבות. ופירוש הדבר רק חוזרות בתשובה מהמֶזוֹן דֶה קורקסיון של לה סלפטרייר או בנות מבית היתומים לָה מֶזון סַן־לוּאי. מיד היא רואה בעיני רוחה את שַרלוט קוּטֵריֶיה בת השתים־עשרה, היתומה אדומת השיער בעלת הקול המקסים, נוסעת אל הלא־נודע, אל לה לואיזיאן הברברית, ארץ שמעוררת במרגריט בעיקר פחד ולא השתאות. לא. לא את שרלוט. היא תשאיר את הילדה מוגנת בלה סלפטרייר. בעוד כמה שנים היא תוכל להיות כאן <span class="bold">סֶר אוֹפיסיֶיר</span>.<span class="Footnote-reference _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-033-backlink">*</span></span> מרגריט חושבת שלמיסיסיפי היא צריכה לשלוח נשים חזקות יותר.</p>
<p class="text">היא בוחשת את הדיו בנוצה. לאישה שדגלה בתיאוריית הקשר היתה אחות צעירה ממנה בהרבה, לא רקובה עדיין. מרגריט מנסה להיזכר בשמה הפרטי. אנטואנט? לא, משהו שמתחיל אולי ב־<span class="english">E</span>. היא חושבת על אחותה שלה, על כך שכולם מתקשים להבין איך אם המנזר הקפדנית של לה סלפטרייר והמרקיזה ד'אַרזַ'נסוֹן האלגנטית, אשתו של מפכ"ל המשטרה לשעבר ואמו של המפכ"ל הנוכחי, גדלו בבית אחד. מתחת למילים <span class="bold">פַּסָאזֶ'ה דה</span><span class="bold"> לה באלן,</span><span class="Footnote-reference CharOverride-2"><span id="footnote-032-backlink">**</span></span> היא כותבת: <span class="bold">1. אֶטיאֶנֵט</span><span class="bold"> (או אנטואנט?) ז'אנסון — בת 15 עד 17</span>.</p>
<p class="text">רק עוד שמונים ותשע. מרגריט מתרווחת בכיסאה והכאב מבעבע מכף הרגל שלה ועד צווארה. הדיו שבקסת זוכרת את העיגולים שציירה בה הנוצה.</p>
<p class="text">"מאדאם?"</p>
<p class="text">האישה שמעבר לדלת חוזרת על המילה בקול עגמומי, כאילו הטון היחיד שהיא מכירה הוא שאלה. מדמואזל בָּאיִי יודעת שהיא לא אמורה להפריע לה אחרי תפילת הלילה, התפילה האחרונה של היום.</p>
<p class="text">"<span class="bold">קי אָה טיל</span> — מה קרה?"</p>
<p class="text">דלת העץ חורקת והעוזרת החדשה שלה נכנסת. תנועותיה של מדמואזל באיי משקפות את צורת החשיבה שלה: מגושמת, קפדנית, נטולת סיכונים.</p>
<p class="text">"מה קרה?"</p>
<p class="text">"המפקחת של ה<span class="bold">לוז' או פול </span>דיווחה על מקרים חדשים של נשיכת חולדות."</p>
<p class="text">"תני לי חדשות אמיתיות, מדמואזל באיי." מרגריט מתעבת את הפחד שהיא רואה בעיני העוזרת שלה. היא רוצה שהיא תפתור את בעיית החולדות בעצמה.</p>
<p class="text">"זאת המשוגעת," מודה לבסוף מדמואזל באיי. "אמילי לֶה נֶאָן. עוד אחד מהתקפי הזעם שלה."</p>
<p class="text">מרגריט מקרבת את רגלה הפגועה אל גופה. "הסוהרים לא יכולים לעשות משהו? מה עם הנזירה האחראית?"</p>
<p class="text">"הם ניסו. היא לא מפסיקה."</p>
<p class="text">ברור שלא. לפני חודש מרגריט הורתה שלא ייתנו לבחורה להשתתף בשום טקס דתי. היא היתה מקרה אבוד, ועם כל ספר שראתה פצחה בשרשרת של דברי כפירה במחשבה שהוא אחד מכתבי הקודש.</p>
<p class="text">"שאר הנשים מתחילות לגלות סימני עצבנות."</p>
<p class="text">מרגריט נשענת על השולחן וקמה על רגליה. הן לא מסתדרות בלעדיה. לאחרונה המחשבה הזאת עולה בדעתה לעתים קרובות, ותמיד מתלווים אליה שמץ של גאווה, של הקלה. ואז התשישות והפחד מרימים ראש. מדמואזל באיי עושה צעד לקראתה, והיא מנידה את ראשה לשלילה.</p>
<p class="text">"אז בואי נמהר," אומרת מרגריט.</p>
<p class="text">הן לא יכולות למהר. מרגריט משתדלת לחצות את קוּר לָאסֶה בזריזות המרבית, אבל כשהן מגיעות לכנסיית סן־לואי הן נאלצות לעצור. לילה ירד בינתיים, וצלליו מחבקים את הסוהרים שבמשמרת ואת העובדים המעטים הממהרים למגוריהם. מרגריט נשענת על הקיר ומחכה שהכאב יפחת.</p>
<p class="text">"נמשיך?"</p>
<p class="text">הן עוברות לקור סנט־קלר דרך "בניין הזקנות", ומקל ההליכה שלה נתקע בין המרצפות. לימינן, ב"בית המלאכה של הצעירות" מואר רק חלון אחד. העיר שלה, לה סלפטרייר, משתרעת הלילה עד אינסוף. הן פונות לרוּ דֶה גארד ורעש מפלח את הדממה: צעקות מהמגורים, נאקות מבור החזירים, עלבונות מבניין הקשתים. לשמאלן מתנשא לה גרנד פורס. יש משהו מרושע, רקוב, בשכונה הזאת שתמיד משפיע על מרגריט. אילו פיקחה בעצמה על ההקמה של לה סלפטרייר, היא היתה בונה את כלא הנשים בקצהו האחר, במקום שהמטבחים והקוּר דֶה שֵברֶה, חצר העיזים, נמצאים בו היום. היא היתה מעדיפה עיזים בלב בית החולים שלה ולא משוגעות.</p>
<p class="text">"אם המנזר," קוראת מדמואזל אֵלוֹטן.</p>
<p class="text">הסוהרים מנמיכים את קולם והנזירה הראשית של לה גרנד פורס מחזיקה בשבילה את דלת הכלא פתוחה. נר שופך אור ירחי על לחייה של מדמואזל אלוטן, אבל השביס השחור שלה נבלע בחשיכה. ריחו המערתי של המסדרון הלח — ריח טרי ומבחיל — מחליק בגרונה של מרגריט.</p>
<p class="text">"אמרתי למדמואזל באיי שאין שום צורך להטריח אותך," אומרת הנזירה הראשית. "אבל היא עוד לא רגילה כנראה לרעש כאן."</p>
<p class="text">"זה לא חשוב עכשיו," אומרת מרגריט, והעוזרת שלה מסתכלת עליה כמו כלב שזכה לליטוף. למעלה מישהי צועקת שהיא רוצה עוד יין, את פייר או את ז'אן, ולבסוף פשוט צועקת הצילו. "תספרי לי מה קרה."</p>
<p class="text">"אסירה אחרת כבר הרגיעה אותה," היא עונה.</p>
<p class="text">"מישהי נכנסה לתא של לה נאן?" שואלת מדמואזל באיי.</p>
<p class="text">מרגריט נועצת בעוזרת שלה מבט נרגז.</p>
<p class="text">"ברור שלא. אחרת באמת היתה לך סיבה להזעיק את אם המנזר שלנו," עונה הנזירה הראשית.</p>
<p class="text">"מי הרגיעה אותה?" שואלת מרגריט.</p>
<p class="text">"מישהי שקוראים לה ז'נבייב מֶנוּ."</p>
<p class="text">בדרך כלל אין למרגריט שום בעיה לשכוח מאחותה. אבל לוסי היא שדרשה לפני חודשיים שיעצרו את ז'נבייב הזאת וישלחו אותה ללה גרנד פורס, וגם הזהירה את מרגריט מאכזריותה של הכובסת שלה לשעבר. לוסי, שלא החמיצה שום הזדמנות להזכיר למרגריט את קשריה עם גברים חזקים. לפני שבנה הלך בעקבות אביו ונעשה למפכ"ל המשטרה החדש, בתקופת כהונתו הקצרה של לוּטנן־ז'נרל דה מאשוּ, מרגריט לא התקשתה להגלות נשים לפי בחירתה. היום שוב עומד בראש רשויות האכיפה אדם הנושא את שם משפחתה של אחותה. העובדה שלוסי צצה בראשה — גם אם לראשונה היום — די בה כדי לעצבן אותה. מקל ההליכה שלה כמעט חובט בשמלתה של מדמואזל אלוטן כשהיא מצביעה בו לעבר התאים של לה גרנד פורס.</p>
<p class="text">"קדימה, קחי אותנו אליה."</p>
<p class="text">הן חוצות חצרות צרות, תאים חיצוניים המכווצים את השמים, ומרגריט מנסה להיזכר בפרטים נוספים על ז'נבייב מנו. כשהתחילה לשרת כאן הראש שלה הכיל מאות שמות ופרצופים. היא עדיין רואה מולה את עיניה של שרלוט קוטרייה התינוקת, בלילה ההוא בינואר 1709, נודדות בינה למפקחת על בית היתומים. אבל משום מה היא לא זוכרת בשום אופן את נסיבות מאסרה של מנו לא מזמן. הן לא נפגשו עד היום, לפחות את זה היא יודעת. עכשיו היא לא זוכרת אלא שכעסה על אחותה על שהעזה שוב להגיד לה מה לעשות עם החוסות שלה. המפתחות של הנזירה הראשית נוחתים בכף ידה, קרים ושחורים כמו צדפות טריות.</p>
<p class="text">"לה נאן כלואה בצינוק, ממש בקצה." מדמואזל אלוטן נותנת לה את הנר וסוהר עוזר לה לפתוח את הדלת הכבדה.</p>
<p class="text">היא מצמידה את כף ידה לאפה. בשבוע הזה בחודש עומד במגורים ריח מתכתי ולח. בכל חורף, כשמי הסן הסמוך רבים מדי ומהירים מדי, התעלה שעוברת ממזרח ללה סלפטרייר עולה על גדותיה ואופפת את הכלא בריח שנדמה מוצק כמו בוץ יבש או כמו חריוני ציפורים, ריח פולשני, ומרגריט יודעת שהוא ידבק בשמלה שלה ויסתנן אל מתחת לשביס. בחושך היא שומעת תנועה בתאים, גופים נעים על קש, יפחה חרישית, אבל היא לא שומעת את הצרחות שציפתה להן. היא נעמדת בקצה המסדרון.</p>
<p class="text">בהתחלה היא לא מבחינה בשום דבר חריג. אור הנר שבידה מאיר את התא הראשון ומרצד על הסורגים שבפתח. ואז היא קולטת: נקישות, קצובות ועצבניות, עיקשות. מרגריט מכירה את הקול — לא פעם בלָה קְרֵש היא ראתה תינוקות מטיחים את ראשם בעריסה, מרדימים את עצמם במכות קלות כתחליף לליטופי אם. לה נאן שוכבת בלי נוע. היא ישנה. קרסוליה נראים דקים יותר במקומות הכבולים בשלשלאות. גופה העירום מכוסה עור ברווז וקרעי שמיכה מרופטת. הקול נמשך.</p>
<p class="text">מרגריט מגביהה את הנר אל התא הבא ורואה גוף שפוף. מפרקי האצבעות אדומים ממהלומות בקיר. האסירה לא מפסיקה, גם לא כשהאור נופל עליה, גם לא כשהיא מפנה את ראשה אל הדלת ונועצת במרגריט עיניים מותשות. מרגריט מחזירה לה מבט ומספיקה לראות את נימי הדם המציירים רשת מסובכת סביב קשתיות עיניה הכחולות. הכאב ברגלה מתעורר שוב. כשהיא חוזרת אל הנזירה הראשית היא לא יודעת מי הסבה את מבטה קודם, היא או האישה שעבדה בעבר אצל אחותה.</p>
<p class="text">"תדאגי שהיצור האומלל יתלבש," אומרת מרגריט כשהיא מגיעה אל הדלת. "ותעבירי בבקשה את מנו ללה מזון דֶה קורקסיון."</p>
<p class="text">מדמואזל אלוטן רוצה כנראה להגיד משהו אבל חוזרת בה. מדמואזל באיי מושיטה בהיסוס את ידה למרגריט, והיא נאחזת בה כל הדרך עד המגורים. כשהיא יושבת שוב ליד השולחן היא מוסיפה שם שני לרשימת הנוסעות ב<span class="bold">לה באלן</span>.</p>
<p class="_--">***</p>
<p class="text-no-hazacha">בפעם הראשונה שמרגריט נכנסה ללה סלפטרייר, בית החולים היה בן שלוש־עשרה. מרגריט היתה אז בת שמונה־עשרה. זאת היתה הפעם האחרונה בחייה שהיא לבשה שמלת טורקיז רקומה בחוטי כסף שהקיפו את שורשי כפות ידיה כמו אזיקים. שערה היה עדיין בצבע של חצי תפוח שהשאירו אותו לנשום על שולחן המטבח. מרגריט לא בחרה להיות <span class="bold">סר אופיסייר</span> אבל היתה נחושה בדעתה לא לחזור הביתה, לא ללכת בדרכה של אחותה אל הנישואים.</p>
<p class="text">השנה היתה 1669. "טרטיף" של מולייר זכה סוף־סוף לאישור לעלות לבמות. ביום אפריל חמים, מול קהל אילם, נישק לואי ה־14 את כפות רגליהם של שנים־עשר עניים. יום לפני שמרגריט יצאה מפריז בדרכה אל לה סלפטרייר, לוסי לא הפסיקה לדבר על עיר הבירה. היא היתה עסוקה במריחת תערובת של חלבון ושל פחמת עופרת על פניה כדי להסתיר את צלקות האבעבועות שהשחיתו את עורה כתינוקת. היא ציירה ורידים כחולים על שדיה כדי שייראו בהירים יותר.</p>
<p class="text">שנה קודם לכן, לפני שאביהן החליט שייעודה של מרגריט הוא לסייע לבית החולים הצעיר, היא היתה מתעלמת כנראה מדיבורים כאלה. אבל עכשיו כשפניה מועדות ללה סלפטרייר היא הקשיבה בעניין לסיפורים על העניים. בקרוב היא הרי תחיה בקרבם. היא צפתה בלוסי שהדביקה נקודת טפטה שחורה על לחיה השמאלית, והקשיבה לה כשליהגה על נישוק הרגליים. מרגריט ראתה בעיני רוחה בהונות שחורות וציפורניים שבורות, את שפתיו הבשרניות של המלך. לוסי הסתכלה עליה. "אל תדאגי," היא אמרה. "במקום שאת הולכת אליו לא תצטרכי לנשק אף אחד. ונראה לי שגם לא יהיו כמעט נגיעות."</p>
<p class="text">בדיעבד התברר שלוסי צדקה בקשר לנשיקות. היא טעתה בקשר לשאר. בחמישים ואחת שנותיה בלה סלפטרייר מרגריט היתה צריכה להחזיק ידיים רבות, כחושות ונטולות ציפורניים.</p>
<p class="text">בילדותה היא שמעה לא מעט על עניי פריז. אחרי מלחמת לה פרונד אבא שלה סיפר לה על איכרים מנושלים מאדמותיהם שנמלטו מהכפרים והסתגרו ב<span class="bold">פוּבּוּר</span><span class="Footnote-reference CharOverride-2"><span id="footnote-031-backlink">*</span></span> צפופים כל כך, שהאוויר והשמש לא הצליחו לחדור אל מעבר לארובות הבתים הרעועים. הוא סיפר על שכונת שָאס־מידי שתושביה התגנבו אל בתי מטבחיים וגנבו שרידים של בעלי חיים. ב־1642 נרצחו יותר משלוש־מאות גברים ברחובות פריז. הוא היה חוזר על המספר בהשתאות, כאילו הוא סופר מטבעות זהב. גם אחרי שטיהרו את קוּר דֶה מיראקלה הוא דיבר בלי הפסקה על חייל מתחזה שנודע לו עליו, גבר שהסיר את התחבושת מרגלו הבריאה לחלוטין אחרי יום שלם שהתחנן אל העוברים והשבים לנדבות. אבא שלה דיבר עליו כאילו ראה אותו. אחר כך הוא היה קם מהספה ומסתכל על נהר הבּיֶיוֶור שנשא אל הסן עצמות ועלי ערבה בוכייה. חלפו שנים עד שמרגריט הבינה שאבא שלה לא ידע על העניים דבר. שהם לא היו מבחינתו אלא נושא לשיחה עם הפקידים המלכותיים, רוחות רפאים שהכרכרה שלו חלפה על פניהן בדרכו הביתה מוורסאי.</p>
<p class="text">מרגריט לא היתה הבחירה הראשונה שלו לעבודה בלה סלפטרייר. כשהמלך הקים את בית החולים אביה תכנן לשלוח אליו את לוסי. בשעתו זה נראה הגיוני, גם בעיני מרגריט. לוסי היתה ערנית וחכמה. היתה בה עיקשות שכולם פירשו בטעות כסבלנות וכנחישות. היא היתה מסוג האנשים שמחלו להם על המוזרויות שלהם כביטוי לאופיים הייחודי. כשטרקה את דלת חדרה בפרצופו של רוזן, מישהו היה אומר, "אוי, כל כך אופייני ללוסי." אבא שלהן היה משוכנע שבזכות הרעיונות שלה ותעוזתה היא תעשה מבית החולים החדש מוסד מודרני. </p>
<p class="text">הוא שינה את דעתו כשמפכ"ל המשטרה לעתיד ביקש את ידה של לוסי. זה היה בבוקר חורף חמים, ושמים כתומים המסו את השלג. הוא פנה אל מרגריט וסיפר לה שוב את הסיפור על הגבר מקור דה מיראקלה שהתחזה לחייל פצוע, ואמר שלאנשים כמו הגבר ההוא לא תזיק עזרה מבחורה כמוה.</p>
<p class="text">מרגריט עדיין לא יודעת איזה מין בחורה היא. היא כן יודעת שבגיל שישים ותשע היא עדיין מנסה להוכיח שמלכתחילה היא היתה הבחירה הנכונה.</p>
<p class="_--">***</p>
<p class="text-no-hazacha">מרגריט מחכה ל<span class="bold">סרז אופיסייר </span>בחדר האוכל. הן יגיעו בקרוב ויתלהבו כשישמעו על המשימה החדשה שלהן: ראש לה מזון דה קורקסיון וראש לה מזון סן־לואי יעזרו לה לערוך את הרשימה. הן יהיו רק מקור השראה, היא אומרת לעצמה כל הבוקר. היא ניגשת אל החלון וסוקרת את קוּר סן־לואי בחיפוש אחר המדים השחורים־לבנים שלהן. אבל ארוחת הצהריים קרובה ואי אפשר להבחין בהן בחצר ההומה. מרגריט יודעת בעיניים עצומות מה נמצא מעבר לבניין מאזארן ולבית המלאכה סן־לֶאוֹן: כנסיית סן־לואי, ואחריה מבוך של חצרות, עשרות מבני מגורים ובתי מלאכה, רחובות נוספים שמובילים למטבחים, לבניין המצעים ולמרפאה, ובקצה כל אלה — הגן הגדול ביותר של בית החולים, לֶה מארה. עכשיו, ממש לרגליה, נזירות זוטרות, קבצנים, משרתות, עגלונים, קשתים, כמרים — כולם מצטופפים יחד בין דוכני השוק ליד פורט דֶה שָאן. כאילו לה סלפטרייר, עירה, לא גדולה פתאום מהחצר המקורית של בית החולים.</p>
<p class="text">"מאדאם."</p>
<p class="text">הדלת נסגרת בחבטה. המפקחת של לה מזון דה קורקסיון מזדקפת מקידתה ומתיישבת ליד השולחן. לחייה של מדמואזל סוויבי סמוקות תמיד, ומרגריט לא יודעת אם הן סמוקות מקור, מחום או מרגש עלום כלשהו החולף בעיניה הצרות.</p>
<p class="text">"רציתי לשאול על ההעברה החדשה. ז'נבייב מנו. פשוט קשה לי להאמין שנשים כמוה מסוגלות להרגיש חרטה."</p>
<p class="text">מרגריט לוגמת עוד לגימה מהיין. עד לפני שנים אחדות אף אחת לא היתה חולקת על דעתה. היא היתה מעבירה אסירות מבניין מגורים אחד למשנהו כאוות נפשה. "את מנסה להגיד לי שהיא לא מתאימה למֶזון שלך?"</p>
<p class="text">"לצערי אני לא היחידה שחושבת ככה," אומרת מדמואזל סוויבי. "לדעתי מנו צריכה להישאר בצינוק."</p>
<p class="text">"אז תשמחי לשמוע שהיא כנראה לא תישאר במֶזון שלך עוד הרבה זמן."</p>
<p class="text">פניה של המפקחת מזדעפות, ומרגריט מבינה מיד שעשתה טעות. מאז ומתמיד היא ניסתה להסתיר מהצוות שלה כמה שיותר. כשהן מגששות באפלה, הן משערות שיש לה סיבות משלה להחלטות שהיא מקבלת. נשמעת דפיקה על הדלת, ושלוש <span class="bold">סרז</span><span class="bold"> אופיסייר</span> מתלחשות נכנסות לחדר ואחריהן משרתת וריח של סטייק. קנקני יין מותירים עיגולים מקוטעים לחים על העץ. בחוץ הכנסייה מצלצלת לתפילת השעה השישית, תפילת הצהריים. מרגריט מסתכלת שוב על המפקחת, ומגלה שהיא עדיין לוטשת אליה מבט כמו בובה חסרת עיניים, בובה שהיא חיבבה בעבר.</p>
<p class="text">כשמרגריט חוזרת למגורים שלה היא לא מופתעת למצוא על שולחנה מכתב מלוסי. היא לא פותחת את המעטפה מיד אלא סוקרת את מדף התיקיות וממלמלת את האלפבית, כדרכה תמיד כשהיא מחפשת אות כלשהי אחרי <span class="english">D</span>. המסמך שהיא שולפת עדיין לבן, בניגוד לדפים שמתחתיו שכבר השחימו כמו קליפת ביצה. כאן רשומים גילה של האסירה במועד המאסר (עשרים ושתיים), שמות הוריה (ז'אק מנו ואן פוֹרֶה), תאריך הכליאה (12 בינואר 1720), האדם שביקש את ה<span class="bold">לֶטר </span><span class="bold">דֶה קָאשֵה</span><span class="Footnote-reference _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-030-backlink">*</span></span> (לוסי דה וואייה דה פּוֹלמי, המרקיזה ד'ארז'נסון). ובתחתית העמוד, באותיות קטנות כל כך שמרגריט צריכה לקרב את הדף אל האח כדי לראות אותן: ביצעה הפלות.</p>
<p class="text">לא נעים, אם כי במהלך הקריירה שלה כבר יצא לה להתמודד עם יותר מאישה אחת שהרגה ילדים. היא יודעת שהיא צריכה לזמן אליה את הנזירה הראשית של לה גרנד פורס, לבקש ממנה להחזיר את מנו לתאה המקורי ושתמשיך לשיר שם ללה נאן כמה שירי ערש שהיא רוצה. אבל מרגריט מושיטה את ידה אל המכתב של אחותה. היא יודעת מראש מה תמצא בו. מאז ומתמיד לוסי הגזימה בתיאור חומרתם של דברים. כשהיתה בת שתים־עשרה היא תיארה קנקן של חלב חמוץ כפגיעה מכוונת בבריאותה. בגיל שבעים ואחת היא תתאר משרתת פלרטטנית כרוצחת.</p>
<p class="text">במכתב לוסי כותבת דברים חמורים עוד יותר. היא דורשת שמנו תחזור לצינוק מיד. הפסקאות צפופות, גדושות בשאלות הרטוריות השגורות ובסימני קריאה. מרגריט מתעכבת על הפסקה האחרונה: "רחמים על הילדים שהאמהות שלהם לומדות לרצוח כמו ברבריות!" אבל מרגריט לא מרגישה רחמים. היא מרגישה כעס ואכזבה — הראשון כלפי לוסי שתמיד מתערבת, והשנייה כלפי ז'נבייב שמעשיה מקשים כל כך לסלוח לה, שלה לואיזיאן היא דרכה היחידה לצאת מהכלא. בעיני רוחה היא רואה את האסירה משתופפת בתאה, את עיניה הכחולות החודרות באור העששית. בחוץ מדשדשים צעדים רטובים ב"גן הנזירות". ילד צועק שהוא מוכר פירות לתענית הפסחא.</p>
<p class="text">היא לא תשנה את דעתה. היא מעבירה את התיקייה של מנו מהארכיון של לה גרנד פורס לערמה של לה מזון דה קורקסיון. לא אכפת לה במיוחד אם ז'נבייב היא באמת המפלצת שאחותה מתארת. היא לוקחת דף. היא תכתוב ללוסי מכתב תשובה. היא תסביר לה את מה שהיתה אמורה להבין מזמן: שבהדרכתה של מרגריט לה סלפטרייר יכול להפוך רוצחת ילדים לאם מסורה.</p>
<p class="_--">***</p>
<p class="text-no-hazacha">מרגריט לא פקפקה מעולם בעבודתו של בית החולים. הפעם היחידה שזה כמעט קרה היתה לפני אחת־עשרה שנים, בחורף 1709. בשנה ההיא כשגל הקור הכה, גם היא וגם הצוות שלה לא היו מוכנים. איש בפריז לא היה מוכן. בימים הראשונים של ינואר השתוללה בבירה רוח קפואה. הכול דמם. עצים התפוצצו בבואה דה בולון, ופיסות קליפה קפואות כיסו את השבילים. הסן קפא בתוך שני לילות. עד מהרה התמלאו החדרים של לה סלפטרייר בחוסות חדשות שחיפשו נואשות מפלט מרחובות העיר. עוד רבות הגיעו בשטף אינסופי והתחננו להיכנס. אם כי אין ספק שלוסי, ב<span class="bold">אוֹטֵל פַּרטיקוּליֶיה</span><span class="Footnote-reference _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-029-backlink">*</span></span> שלה, הצליחה לחמם את החדרים גם כשהיה מחסור בעץ.</p>
<p class="text">ערב אחד בחורף ההוא צרוב במיוחד בזיכרונה — חודשים של מצוקה שהתנקזו איכשהו לזיכרון אחד, חי וכואב. חושך כבר ירד והיא נקראה אל בית היתומים של התינוקות. היא זוכרת שהרוח הקרה לפתה את גופה בעוצמה כזאת שראשה הסתחרר. המדרגות בבניין לה קרש היו חלקלקות מקרח כמעט כמו המרצפות בחצרות. עוד הרבה לפני שמרגריט הגיעה לאולם השינה הראשי היא שמעה את בכי התינוקות והריחה את ריחו הרקוב של צמר מלוכלך. בפנים שרר במחצית מהחדר חושך מוחלט — כבר לא היו די נרות ורק באחת משתי האחים בערה אש. ה<span class="bold">סרז אופיסייר </span>— שבלה קרש נקראו "דודות" — האכילו, ניקו והרגיעו את הפעוטות. פני התינוקות שבזרועותיהן נראו עתיקות ועיני הנשים היו קשות. חלף זמן רב עד שמרגריט מצאה את המפקחת.</p>
<p class="text">כשמצאה אותה, הן יצאו למסדרון שהוביל למדרגות האחוריות. ה<span class="bold">סר אופיסייר</span> נראתה כל כך מותשת שמרגריט כמעט ביקשה ממנה לשבת, אבל לא היה כיסא. מרגריט הציעה לשלוח את התינוקות שאין להן עריסה ללה מזון סן־לואי שיישנו עם היתומות הבוגרות יותר, אבל בעודה מדברת הן שמעו קול שנשמע כמו חתלתול, כמו כלבלב, כמו משהו סובל. תינוקת, בת חצי שנה לכל היותר, שכבה בראש המדרגות.</p>
<p class="text">המפקחת לא זזה ומרגריט לקחה את התינוקת בזרועותיה. הראש שלה נראה ענקי. היא היתה כל כך רזה שמרגריט הרגישה את עצמות השכמה שלה נעות תחת אגודלה. היא הסתובבה והספיקה לראות את המפקחת חוזרת במהירות פנימה בלי להסתכל לאחור. בטנה של מרגריט התכווצה. המפקחת לא היתה מסוגלת לקבל עוד ילדה, אבל היא חייבת. היא הסתכלה על התינוקת — עיניים כחלחלות אפורות, שיער דק שהתגלה כאדום כשמרגריט חזרה אל האור העמום של אולם השינה. הילדה ננטשה ונשכחה. למרגריט לא היה מה לעשות בקשר לאנשים הגוססים ברחובות פריז. אבל לה סלפטרייר שונה. בעיר הקטנה שלה מטפלים בתינוקות, גם בחורף הקר ביותר.</p>
<p class="text">למחרת היא חזרה ללה קרש, וגם ביום שאחריו. זה הזכיר לה את הימים שהיתה בת עשרים והתרוצצה מאולם שינה אחד למשנהו. עכשיו, בגיל חמישים ושמונה, היא אמרה לעצמה שהיא חוזרת בשביל כל הילדות, לא רק בשביל ילדה אחת. כשהיתה <span class="bold">סר אופיסייר</span> צעירה היא למדה בדרך הקשה שהיכולת שלה מוגבלת: שהאישה האפילפטית היתה מתה בכל מקרה, שהאישה המופקרת שנכנסה להיריון לא היתה חזקה מספיק ללידה. אבל המוסד והצוות שלה יכולים להציל חיים. היא יכולה לבקש עוד נרות, עוד עצי הסקה, עוד שמיכות לתינוקות, וזה מה שהיא עשתה. היא יכולה לשפר את השכלתן של יתומות, שפתאום אחרי חורף 1709 התרבו כל כך, וזה מה שהיא תעשה.</p>
<p class="text">זאת היתה הפעם האחרונה שמרגריט החזיקה את הילדה בזרועותיה. היא ידעה שכמו כל החוסות גם היא עלולה למות עד הביקור הבא שלה. התינוקת הוטבלה וקיבלה את השם שרלוט ואת שם המשפחה "קוטרייה", תופרת, בגלל פיסת הבד הרקום שהחזיקה בידה הקפוצה. מרגריט ידעה שמעבר לכך לא ייוודע לה דבר על נסיבות הולדתה. אבל זה היה חסר חשיבות. לה סלפטרייר הוא העתיד שלה — העתיד היחיד המצפה לה ולשאר החוסות.</p>
<p class="_--">***</p>
<p class="text-no-hazacha">עד שהמפקחות של לה מזון סן־לואי ושל לה מזון דה קורקסיון מודיעות למרגריט שהרשימות מוכנות, כבר מגיע אפריל. "גן העניים" מגיר את שאריות הגשם של אתמול, וספסלי כנסיית סן־לואי גדושים בקהל המום שבא למיסה הגדולה של חג הפסחא. למחרת מרגריט הולכת לבית היתומים.</p>
<p class="text">החוסות בו צעירות כל כך שהיא מצליחה לשכנע את עצמה שהן לעולם לא יהיו לגופים המייללים הכלואים ב<span class="bold">לוז' או פול</span>. היא מנסה לא לחפש במבטה את שרלוט. מרגריט יודעת שהג'ינג'ית הקטנה לא תהיה בין הילדות. ה<span class="bold">סר אופיסייר </span>החדשה קיבלה הוראה: אסור ששמה של שרלוט יופיע ברשימה. "הן חוזרות מסנט־קלר," אומרת עכשיו מדמואזל בּרַנדיקוּר בהתרגשות, ומורה בתנועת יד לחבורת ילדות להצטרף לשורה. בכל בוקר הן לומדות בסנט־קלר עד תפילת השעה השלישית, התפילה של תשע, לרקום, לתפור ולארוג תחרה. הן מכירות את כתבי הקודש. החכמות ביותר גם יודעות קרוא וכתוב. המפקחת החדשה לא מפסיקה לדבר, כאילו לא מרגריט היא שתכננה את סדר היום של הילדות. "טוב מאוד שהן יביאו איתן כישורים כאלה למושבות שלנו," אומרת הבחורה ומהנהנת כאילו שאלו אותה משהו.</p>
<p class="text">ארבעים ילדות נעמדות מולן ומסתכלות על כפות רגליהן, על המזרנים שהן חולקות זו עם זו, על הפעוטות המציצות מדלת אולם השינה. פניהן מיטשטשות מול מרגריט. היא הולכת לאורך השורה והמפקחת הולכת ממש מאחוריה, כאילו החוסות הן כלי פורצלן שמרגריט עלולה לשבור.</p>
<p class="text">מרגריט פונה רק לאחת מהן, שהיא בוחרת באקראי. היא שואלת אותה אם היא מוכנה לנסוע ללה לואיזיאן, ואף שהיתומה עונה בלחישה, פניה הגאות של מדמואזל ברנדיקור אומרות את כל מה שמרגריט צריכה לדעת. היא טופחת על זרועה של הילדה. בישיבה האחרונה של ועד המנהלים, התובע הכללי של המלך דרש בתוקף שהנוסעות יהיו מתנדבות במידה מסוימת. אם החוסות של לה סלפטרייר ייסעו מרצונן, אמר מסייה ז'ולי דה פלרי, לא יהיה צורך באזיקים ובשלשלאות במסע, בניגוד לנשים שנשלחו בפעם הקודמת. הפעם גם לא יהיו שומרים בשכר מ"החברה של איי הודו" שיחטפו ילדות וקבצניות ברחובות. בחודש שעבר תקף המון זועם מתושבי פריז שרתחו מכעס על המעצרים האלה את החמושים של המיסיסיפי, ולפי השמועות הרגו אחדים מהם.</p>
<p class="text">התמונה רודפת את מרגריט. פירוש הדבר שהתושבים קלטו איכשהו את מה שמדאיג גם אותה. שהזהב המסתתר בנהרות לה לואיזיאן אינו אלא השתקפות מסנוורת של השמש על המים; שהארץ עצומה ועוינת, ושהיערות בה מלאים חיות שיכולות לבלוע אדם בשלמותו.</p>
<p class="text">ה<span class="bold">סר אופיסייר </span>מלווה אותה אל הדלת. מרגריט מעיפה מבט ביתומות. היא רק ממלאת את חובתה. בעליהן יגנו עליהן. היא רואה אותן מתחילות להתפזר ואז קופאת במקומה. באמצע החדר שרלוט רצה אל אחת המועמדות שהמפקחת העמידה בשורה. שרלוט שברירית, גם יחסית לגילה. אפה בוקע בפתאומיות מלחייה והיא נראית יפה יותר בפרופיל, אבל אולי הזמן יוכיח שמרגריט טועה. פניה של שרלוט עוטות הבעה עגומה, כמהה, מצפה, כאילו היא מצטערת על משהו שנודע לה עכשיו. היא מסיטה קווצת שיער אדומה אל מאחורי אוזנה ולופתת את ידה של היתומה הבלונדינית, מנגבת את עיניה, מנידה את ראשה לשלילה בתשובה לשאלה שמרגריט לא שומעת. מרגריט שואלת את המפקחת על שרלוט וחיוכה של האישה הצעירה נמחק. "היא לא הסכימה לשיר הבוקר," אומרת המפקחת. "היא התאכזבה מאוד כשאמרתי לה שהיא לא ברשימה."</p>
<p class="text">כשמרגריט חוצה את קור מאזארן בדרכה למֶזון דה קורקסיון, היא לא מצליחה להתנער מתחושת המועקה שהשתלטה עליה בבית היתומים. לשרלוט אין מושג איך החיים במיסיסיפי. שם, קולה המקסים לא ישרת אותה כלל. היא לא יודעת על החיילים הגוועים ברעב בלה לואיזיאן. גם למרגריט נודע עליהם רק משיחה ששמעה במקרה בישיבה האחרונה של ועד המנהלים של לה סלפטרייר. מרגריט לא יודעת הרבה על המושבה, אבל אין לה ספק ששרלוט תהיה מוגנת יותר כאן איתה.</p>
<p class="text">כשמרגריט נכנסת לאולם השינה של לה מזון דה קורקסיון החוסות עסוקות בסלילי הצמר שלהן. כאן ה<span class="bold">סר אופיסייר </span>הממונה לא טרחה להעמיד את המועמדות בשורה. כולן כבר חטאו, וקרוביהן שלחו אותן הנה בתקווה שיתקנו את דרכיהן. לעשירות ביותר יש חדרים נפרדים בצד האחר של הבניין. העניות גרות כאן, באולמות. שמש אפריל מטילה את הצלליות שלהן על הרצפה, וכשמסתכלים עליה אי אפשר לדעת איפה מתחילות הנשים ואיפה נגמרים גלגלי הטווייה.</p>
<p class="text">"כמעט כולן כאן," אומרת המפקחת. היא מדברת בקול רם כדי שמרגריט תשמע אותה למרות ההמולה. היא מתחילה להצביע על חוסות ואחדות מהן מרימות את ראשן. שתיהן הולכות במעבר הראשי, ומדמואזל סוויבי מספרת שקיבלה מכתב ממשפחתה של אחת הנשים, אחת העשירות שמתגוררת כרגע בחדר משלה.</p>
<p class="text">מרגריט מתרכזת בסדקים שברצפת העץ כדי לא ליפול. כשהיא קולטת שהמפקחת מסתכלת עליה היא שואלת לשמה של האישה.</p>
<p class="text">"בֵּלָאנזֶ'ה," עונה מדמואזל סוויבי. "קוראים לה פֵּטרוֹנֵיי בלאנז'ה. אמא שלה כתבה שהם לא יכולים לשלם יותר את הקצבה שלה."</p>
<p class="text">כלומר, נגמרו זכויות היתר. לא עוד נרות, מיטה נפרדת ועצי הסקה. "היא תעבור לכאן ותגור עם כולן," אומרת מרגריט.</p>
<p class="text">המפקחת מהססת. "זאת עלולה להיות בעיה," היא אומרת. "היא שונה מכולן. שאר הבנות לא יבינו אותה."</p>
<p class="text">היא מעיפה מבט במרגריט ומחכה. אבל למרגריט אין עוד מה להגיד. היא מסתכלת על כיסא ריק ועל גלגל טווייה דומם שניצבים מתחת לחלון. היא שואלת אם מישהי חסרה.</p>
<p class="text">"מנו קיבלה הבוקר אישור לטייל בגן."</p>
<p class="text">"אז אני מבינה שהיא התנהגה יפה?"</p>
<p class="text">"נכון," עונה מדמואזל סוויבי. היא זוקפת קצת את ראשה. "אבל אחר כך היא לא הגיעה לשיעור הדת."</p>
<p class="text">"אני רוצה לדבר איתה."</p>
<p class="text">הגלגלים ממשיכים להסתובב — מהר יותר, כמדומה — וקרני האור החוזרות מהם מרצדות על הקירות.</p>
<p class="text">"מאדאם, אני לא בטוחה ש..."</p>
<p class="text">"אני כן."</p>
<p class="text">האישה שמרגריט מגלה בתא של לה מזון דה קורקסיון שונה מאוד מזו שהשתופפה במארס על הרצפה בלה גרנד פורס. עורה בוהק יותר, אפור פחות, ומעט תלתלים חומים בהירים ממלאים את הכובע שהיה בעבר שטוח על ראשה המגולח. היא נראית גבוהה מתחת לחלון הקטן, ואור נופל על עצמות לחייה הגבוהות ועל עיניה הכחולות. היא בוחנת את מרגריט כאילו היא מנסה לצפות את הצעד הבא של חיה גדולה.</p>
<p class="text">"את יודעת למה העברנו אותך ללה מזון דה קורקסיון?"</p>
<p class="text">דומה שז'נבייב לא שומעת אותה. ראשה פונה אל אחת מפינות החדר, ומרגריט מתקרבת קצת כדי לראות על מה היא מסתכלת — על קומץ חולדות מטונפות שחוטמיהן נוברים בבטנה המדולדלת של אמן. ז'נבייב, שעדיין נועצת בהן את עיניה, שואלת: "כי לוסי ד'ארז'נסון מתה?"</p>
<p class="text">מרגריט נרתעת. זאת הפעם הראשונה שמישהי משמיטה את תואר המרקיזה של לוסי, הפעם הראשונה שמישהי מדברת על מותה. היא שומעת את ז'נבייב אומרת משהו על כך שלוסי הבטיחה שכל עוד היא בחיים ז'נבייב לא תצא מהצינוק.</p>
<p class="text">"לא," אומרת מרגריט. היא מעבירה את משקל גופה לרגלה הימנית. "המפקחת שוקלת להחזיר אותך ללה גרנד פורס. אם תמשיכי להיעלם כמו שעשית היום, לא תהיה לי ברירה אלא לתמוך בהחלטתה."</p>
<p class="text">ז'נבייב סוקרת אותה בעיניים קרות וקשות. היא כורעת קרוב יותר לחולדות, ושמה את ידה ממש מעליהן בתוך קרן שמש כאילו היא מתכוונת לחפון אחת מהן. אבל היא רק מניעה את היד וצופה בצלליות אצבעותיה מדגדגות את הגורים העיוורים. מרגריט לופתת את מקל ההליכה שלה. היא קיוותה שהאישה שהיא נלחמת למענה שווה את המאמץ.</p>
<p class="text">"ביוני תצא ספינה למיסיסיפי," היא אומרת. היא לא מוצאת את המפתח הנכון, שהמפקחת הראתה לה. "אם תתנהגי יפה כמה שבועות יהיה לך סיכוי לעלות עליה."</p>
<p class="text">לרגע ז'נבייב מתרככת: שרירי צווארה הדרוכים שבים ונעלמים תחת עורה וידה חוזרת אל צד גופה. כשמרגריט יוצאת מהתא היא שומעת את קולה: "זאת לא החלטה שלך?" הטון לא מרושע, הוא מזכיר למרגריט את האופן ששרלוט היתה שואלת בו שאלות לפני שנים — בסקרנות כנה, בנכונות לחזור על השאלה עד שתקבל תשובה מספקת. "הלוואי," עונה מרגריט בגבה אליה. כשהיא מסתכלת לאחור, ז'נבייב עומדת על קצות אצבעותיה ופניה פונות אל החלון הזעיר ואל פיסת השמים הקטנה הנשקפת ממנו.</p>
<p class="_--">***</p>
<p class="text-no-hazacha">רק פעם אחת מבקשת מדמואזל סוויבי ממרגריט לבוא שוב ללה מזון דה קורקסיון. הפעם הן נפגשות בצידו האחר של הבניין, שהחוסות העשירות גרות בו — נשים קצת משוגעות, מאכזבות לפרקים, שחבריהן ובני משפחתן כלאו אותן בכלובי זהב. המפקחת רוצה לדבר איתה שוב על פטרוניי בלאנז'ה הזאת. "אמא שלה עדיין מתחזה לגבירה עשירה," היא אומרת, "אבל לפי מה ששמעתי היא כנראה לא תישאר כזאת עוד הרבה זמן." מדמואזל סוויבי מנמיכה את קולה. "האבא הוא מהמר, והוא מבזבז את ההון המשפחתי." מרגריט עולה אחריה במדרגות. סוף־סוף היא נזכרת בדברים שאמרה לה בזמנו ה<span class="bold">סר אופיסייר </span>על כך שההורים לא יכולים לשלם עוד את הקצבה של הבת ועל כך שהיא שונה משאר הנשים. בהתחלה האישה שמרגריט רואה לא נראית שונה. כתפיה צרות ועצמות הבריח שלה שקועות כמו גומות. גבותיה כהות ועבות. אבל כשהיא מסתובבת, לחי ימין שלה מעוטרת בכתם לידה לבן המשתרע מקצה הלסת עד זווית הפה ומעורר במרגריט רצון לקרצף אותו. היא יושבת בחדרה ליד האח הריקה וגוהרת מעל דפיו של אוסף צמחים מיובשים.</p>
<p class="text">"איזה צבעים מקסימים," אומרת מדמואזל סוויבי, ומצביעה על עלי הכותרת. "עשית את זה בעצמך, מדמואזל בלאנז'ה?"</p>
<p class="text">האישה מסתכלת על מדמואזל סוויבי כמו שמסתכלים על להבות מדורה או על מי נהר. היא פונה אל מרגריט. "תודה שבאת." קולה יציב. האצבע המורה שלה נחה מתחת לפרח עדין, סגול־צהוב. "אני רוצה לנסוע ללה לואיזיאן," היא אומרת.</p>
<p class="text">היא משתתקת. נעה בכיסאה וחוזרת לאוסף.</p>
<p class="text">"כמו שאמרתי," אומרת מדמואזל סוויבי אחרי שהיא נועלת את דלת החדר, "חששתי שהיא לא תשתלב עם שאר הבנות באולם השינה. כשהיא הגיעה לכאן היא לא דיברה כמעט עם אף אחת, אבל היא השתפרה." המפקחת מחייכת אל מרגריט. "אולי זה רעיון טוב שהיא תיסע למיסיסיפי. דיסקרטיות היא הרי אחת התכונות הטובות ביותר שאפשר לצפות להן מאישה, לא?"</p>
<p class="text">מרגריט לא משוכנעת שהיתה מתארת את האישה כדיסקרטית, וספק בעיניה אם זה מה שיחשוב עליה בעלה בלה לואיזיאן. אבל היא לא מתווכחת עם מדמואזל סוויבי.</p>
<p class="text">"נוסיף אותה לרשימה," היא אומרת.</p>
<p class="text">לשם שינוי מדמואזל באיי לא נראית באופק, ומרגריט חוצה את קור מאזארן לבדה. למען האמת לא אכפת לה במיוחד אם פטרוניי בלאנז'ה הזאת תעלה על סיפון <span class="bold">לה באלן</span> או לא. היא רק רוצה לתת כבר את הרשימה לתובע הכללי. נמאס לה לשאת באחריות לחייהן של הנשים.</p>
<p class="_--">***</p>
<p class="text-no-hazacha">השנה האביב נוחת על פריז כל כך בפתאומיות שהוא מתקבל בחשדנות. גשם יורד רק לעתים רחוקות ומצמיח מהקרקע שיחי צתרה ותמכה. רופאים בפאות מזיעים באולם האנטומיה המשופע, וטחב מתייבש בין אבני בניינים. האיכרים מצפים לשפע ומחיר החיטה יורד. בין המטבחים לבניין המצעים מסתכלות כובסות אל השמים היבשים וחוזות קיץ רטוב.</p>
<p class="text">מרגריט מתקשה ליהנות ממזג האוויר הנעים, מההקלה בכאבים ברגלה. לפני שבועיים ביקשה מדמואזל סוויבי פעם אחת אחרונה להחזיר את ז'נבייב ללה גרנד פורס. כמה <span class="bold">סרז אופיסייר</span> התלוננו ששאר הנשים מקשיבות לה בתשומת לב. הן הביעו חשש שהיא תשפיע עליהן לרעה. מרגריט קבעה שמנו תישאר במקומה. שהנזירות צריכות לשמור על הסדר בכל מקרה.</p>
<p class="text">בעוד שלושה שבועות בלבד היא תמסור את הרשימה לוועד המנהלים. מכתב ששלחה ללוסי וסנגרה בו על ז'נבייב לא זכה לתשובה. אבל לא סביר שאחותה תיכנע בקלות כזאת. בכל פעם שהיא שומעת דפיקה על דלת המשרד היא מצפה לראות את לוסי נכנסת בצעדים רועמים ומצווה לכלוא את ז'נבייב ב<span class="bold">לוז' או פול</span>. אלא שתמיד מתברר שזאת מדמואזל באיי — שבאה לשאול על המלאי לרבעון החדש, על שתי <span class="bold">סוּז־אופיסייר</span><span class="Footnote-reference _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-028-backlink">*</span></span> צעירות שזקוקות להכשרה, על מטען תרופות שצריך לאשר, על בת שלוש־עשרה מופקרת ועל רוזנת נואפת שהתקבלו זה עתה. בזמן האחרון העוזרת שלה התחילה להפגין עצמאות.</p>
<p class="text">הגן הפרטי שלה הוא המקום היחיד שהיא מצליחה לשכוח בו מהכול.</p>
<p class="text">מרגריט מסתכלת על היערה, על הפרחים האדומים־צהובים המעטרים את השער, ולפתע ידית העץ שלו נעה. היא מזדקפת. אפילו מדמואזל באיי לא מעיזה להיכנס לכאן אחרי תפילת ערבית. מרגריט מושיטה את ידה אל מקל ההליכה שלה, אבל עוד לפני שהיא מספיקה לאחוז בו נכנסת דמות זעירה, קטנה עוד יותר מהעוזרת שלה. הכובע של הנערה קשור במהודק מתחת לסנטרה ומסתיר מחצית ממצחה, אבל מרגריט מזהה את אפה הקטן של שרלוט, את פניה הטובלות בנמשים.</p>
<p class="text">"מה את עושה כאן?" היא שואלת. מאחורי שרלוט, השער נותר פתוח חלקית. מרגריט לא רוצה לדמיין אפילו מה יחשבו הכמרים אם יצאו מהגן שלהם ויראו נערה בשמלת צמר משובצת עומדת בגן של אם המנזר. "תסגרי מהר את השער."</p>
<p class="text">שרלוט עושה כדבריה. היא מצייתת שוב כשמרגריט מזמינה אותה בתנועת יד לשבת לידה על הספסל, ומתיישבת ממש בקצהו. מעליהן השמים הכחולים של תחילת מאי בהירים כל כך שהם כמעט לבנים. פניה של שרלוט לא מסגירות כל רגש.</p>
<p class="text">"תאחרי לתפילת הלילה," אומרת מרגריט. הנערה לא עונה ומרגריט ממשיכה לדבר: "אני לא אשאל איך הצלחת להיכנס."</p>
<p class="text">הפעם שרלוט מחייכת. היא מרוצה מעצמה, שמחה שהיא מכירה את לה סלפטרייר טוב כל כך. זה לא דבר שהיא אמורה להתגאות בו. מצד שני, גם מרגריט לא.</p>
<p class="text">"מה את רוצה?" היא שואלת.</p>
<p class="text">שרלוט מסתכלת עליה בעיניה האפורות הגדולות. "למה אני לא ברשימה?"</p>
<p class="text">הסיבות נראות למרגריט ברורות מאליהן והיא לא ממהרת לענות. לה לואיזיאן היא מקום מסוכן והרשימה היא קללה. היא חייבת אמנם לבחור חוסות מלה מזון סן־לואי, אבל היא לא תבחר בה. צריך עור של פיל בשביל לחצות את האוקיינוס — אוקיינוס שאף אחת מהן לא ראתה עד היום — ולהשתקע במושבה. היא מסתכלת על שרלוט, שמתנדנדת קדימה ואחורה וידיה אוחזות בספסל. שתי הבליטות המהוססות בחזה שלה נראות לא במקומן. עוד לפני שמרגריט מספיקה להגיב שרלוט מדברת שוב. "החברה שלי, מדמואזל ז'אנסון, ברשימה." רגליה נעות מהר יותר. "כשאטיאנט תיסע אני אישאר לבד."</p>
<p class="text">"לא תישארי לבד. לא בלה סלפטרייר."</p>
<p class="text">"אני אהיה לבד," חוזרת שרלוט ואומרת בקול שקט יותר.</p>
<p class="text">מרגריט נושמת נשימה עמוקה. היא רואה בלה סלפטרייר את ביתה. את משפחתה. כבר עשורים. ועכשיו כשהיא יושבת ליד יתומה בת שתים־עשרה, נערה המבועתת מהרעיון שתישאר לבד, היא לא מצליחה לחשוב אלא על בדידותה ועל לוסי. היא היתה רוצה להגיד לשרלוט אל תדאגי, אני כאן לצידך. אלא שלמרות כל מה שמרגריט רצתה להאמין בו כל השנים, עולה בדעתה פתאום שהיא לא ממש היתה לצידה — ולא תהיה גם בעתיד, לא כאן ולא בשום מקום אחר. </p>
<p class="text">"בבקשה," היא שומעת את שרלוט אומרת. מעליהן צוללות סנוניות בשמים. "את מעדיפה לשלוח ללה לואיזיאן פושעת ולא אותי?"</p>
<p class="text">"סליחה?"</p>
<p class="text">"שמעתי שאת מגינה על מישהי מלה גרנד פורס."</p>
<p class="text">מרגריט נועצת עיניים בשרלוט. הילדה יודעת רק את מה ששמעה מאיזו <span class="bold">סוז־אופיסייר</span> פטפטנית. היא לא יודעת על המעורבות של לוסי, לא יודעת שאלמלא המושבה ז'נבייב היתה נודדת כל חייה בין לה גרנד פורס ללה מזון דה קורקסיון וגם לא שז'נבייב, בניגוד אליה, כבר עברה בחייה מאבקי הישרדות. </p>
<p class="text">"מה שקורה עם ז'נבייב מנו זה ממש לא עניינך." מרגריט קופצת את ידה על ידית מקל ההליכה. השנהב קר תחת אצבעותיה. "כדאי שתלכי עכשיו," היא אומרת. "ה<span class="bold">סרז אופיסייר </span>יחפשו אותך."</p>
<p class="text">שרלוט קמה על רגליה וקדה בנוקשות. כשהיא מזדקפת, עיניה מוצפות דמעות. היא חוצה את הגן ומרגריט צופה בה. לבה הולם בכוח בחזה. כששרלוט מגיעה אל השער מרגריט אומרת: "תשמרי על עצמך בדרך חזרה." </p>
<p class="text">אבל הקול שבוקע מפיה חלש והיא לא משוכנעת שהנערה שמעה אותה. מרגריט מסתכלת על שער העץ, ורואה בעיני רוחה את שרלוט הולכת במהירות ברחוב וחומקת מבעלי המלאכה החוזרים הביתה ומ<span class="bold">הסרז אופיסייר </span>היוצאות מאולמות השינה בתום הסיבוב האחרון של היום. לחוסות אסור בדרך כלל לצאת מבנייני המגורים אלא בליווי מישהי מהצוות, ולא פעם עם רדת הערב מרגריט ראתה שוליה שיכור משוטט בשטח בית החולים. אבל היא סומכת על שרלוט שתיזהר. אין לה ברירה אחרת. כששרלוט תצא ללה לואיזיאן היא תצטרך לדאוג לעצמה.</p>
<p class="_--">***</p>
<p class="text-no-hazacha">ביום שבת השלישי של מאי מרגריט מוכנה למסור את הרשימה לוועד המנהלים. מדמואזל באיי עומדת מחוץ לכרכרה ושואלת אותה אם לקחה איתה את כל המסמכים. מרגריט נוקשת על התיבה בכף רגלה אבל לא מבררת אם המחווה הובנה — העוזרת שלה נעשתה אמהית מדי בזמן האחרון. הוועד ייפגש הפעם בביתו של נשיא הפרלמנט. בפגישה ישתתפו שבעת החברים בו, התובע הכללי של המלך, הארכיבישוף של פריז ומפכ"ל המשטרה. הם יעברו על הרשימה יחד. הם יאשרו אותה. גם הבן של לוסי.</p>
<p class="text">מרגריט משעינה את ראשה על החלון. השמים כחולים כל כך שהם נראים שטוחים ורחוקים. טפיפות הסוסים מטלטלות את עור צווארה. סביב בית החולים אין מבנים רבים: רק שוק הסוסים, טחנות הרוח המתנשאות מעל הסן, טירת בּיסֶטְר ובית הכלא שבה, ורחוק יותר שני כפרים קטנים הידועים בשמות ויטֵרי ואיוורי. רק כשהכרכרה נכנסת אל פוֹבּוּר סן־ויקטור מרגריט מרגישה שהגיעה אל העיר.</p>
<p class="text">במרוצת השנים פריז נעשתה בעיניה לגרסה גדולה ופרועה יותר של לה סלפטרייר. כובסות חוזרות מהסן ונושאות שובל ריח חריף של הנהר. ז'רדן רויאל פורח לפניה מול בית החולים פּיטיֶיה, ובוטניקאים מבוססים בבוץ אל מעבדות המלך. הכרכרה עוברת ליד כנסיית סנט אוגוסטן וכמריה, וממשיכה עד פּלָאס מוּבֵּר. יום שוק היום, ורבים מתגודדים סביב המזרקה, מקיפים את הכרכרה של מרגריט, ופניהם מבליחות בין הווילונות. ילד שתום עין מטלטל סל מלא דבש ושמן אגוזים. כתפי גברים משתוחחות תחת חבלי עור. מרגריט מרגישה גוש בחזה. לרגע היא מדמיינת שהיא כבר בדרך לביתה — למקום שהיא זאת שקובעת בו מתי לפזר את הקהל ומתי להרשות לו להישאר. </p>
<p class="text">כשהם חוצים את הנהר היא פוקחת עיניים. מים ירקרקים זורמים בין בתי העץ, ומישהי צועקת "זהירות" ומרוקנת סיר לילה מבעד לחלון. בקצה הגשר כורע פעוט בין ביצים שבורות וכפות רגליו מבוססות בחלמון דביק. ואז נגלית לעיניה הנוטרדאם ומגדליה המתנשאים גבוה מעל האי. גב הקתדרלה עמוס תמיכות דואות שנפגשות בקשת הראשית כמו עמוד שדרה של חיה מפלצתית. מעל ראשה פוערים גרגוילים את פיותיהם כאילו הם מנסים לבלוע חתיכת שמים כחולים.</p>
<p class="text">הכרכרה נכנסת לחצר ביתו של הרוזן ד'אווּ והיא רואה שהגברים כבר הגיעו. בחוץ נשענים הרכּבים שלהם על האכסדרה, ומדיהם הצבעוניים מציירים דגל מוזר.</p>
<p class="text">"אם המנזר, אני שמח מאוד לראות אותך."</p>
<p class="text">מאז ומתמיד מרגריט חיבבה את התובע הכללי של המלך. תווי פניו החמורים עומדים בסתירה לשלוותו הבלתי מעורערת: בעשרים השנים האחרונות מרגריט לא ראתה אותו מתרגז ולו פעם אחת. מלבד זאת, דומה שהוא לחלוטין לא ער לגילה. לעתים קרובות הוא חוזה לשניהם עתיד מופרך, ומתכנן תוכניות כאילו היא עומדת להאריך ימים יותר מלה סלפטרייר עצמו.</p>
<p class="text">"שבי, בבקשה."</p>
<p class="text">מתחת לציור של פרנסואה דה טרואה, שאר הגברים שקועים בשיחה ערה וכנראה לא שמים לב לנוכחותה. היא קולטת מיד את בנה של לוסי, הרוזן ד'ארז'נסון — גבר נאה כאביו, בעל יציבה אדנותית ופה בצורת לב שהיה יכול להיראות נשי אלמלא אפו המגושם. הוא מתווכח על חברת המיסיסיפי, על מניות שקנו מאות אנשים בבנק ז'נרל, וטוען שהסקוטי שמינה המלך למפקח הכללי על הכספים מנצל לרעה את אמונם של בעלי המניות, שמסייה ג'ון לוֹ מוביל אנשים לאבדון עם כסף הנייר שלו. מפכ"ל המשטרה החדש מהנהן בלי הפסקה. מרגריט תמיד התפעלה מכך שהאחיין שלה נראה ותרן כל כך רגע לפני שהוא מפיל את בן שיחו. הפעם היא לא שומעת את התשובה. המארח שלהם, הרוזן ד'אוו,ּ צורח בקול רם מכולם, ומבטיח שהפרלמנט ייאבק בצו של השבוע שעבר ולא יהיה שום משבר ספקולטיבי. אף אחד מהנוכחים לא מקשיב לו.</p>
<p class="text">"הלואיזיאן שהמפקח הכללי על הכספים מכר לנו לא קיימת," אומר אחד המנהלים.</p>
<p class="text">"לצערי אין לה ברירה אחרת. נדמה לי שמדמואזל פַּנקֶטוּלן הביאה לנו את הרשימה של הבנות שיפליגו אליה בקרוב ויצטרפו לבני עמנו."</p>
<p class="text">מרגריט מזדקפת. היא קיוותה שהגברים יתחילו לדבר על מחירי החיטה, שיהיה לה זמן לשבת ליד החלון ולהשקיף החוצה אל החממה. אבל כולם מסתכלים עליה. פאות מסתלסלות על צווארים, לחיים נפולות נחות על צווארונים הדוקים. היא נותנת את הרשימה לתובע הכללי.</p>
<p class="text">"אני מקווה מאוד שהן יותר טובות מהיצורים המתועבים ששלחנו בשנה שעברה."</p>
<p class="text">"איך אפשר שלא."</p>
<p class="text">"לפחות הן צעירות."</p>
<p class="text">"מי ילווה אותן?"</p>
<p class="text">"נזירות, למיטב ידיעתי."</p>
<p class="text">הרשימה עוברת מיד ליד. על התקרה מוזות נותנות זו לזו זרי דפנה ותפוחים אדומים כדם.</p>
<p class="text">"יש כאן מספיק כלות בשביל לשכנע את פראי האדם האלה להישאר שם."</p>
<p class="text">"תלוי כמה מהבנות יישארו בחיים עד סוף המסע."</p>
<p class="text">"אני משוכנע שמדמואזל פנקטולן בחרה בנשים החסונות והחסודות ביותר שלנו."</p>
<p class="text">הרשימה מגיעה לידיו של הרוזן ד'ארז'נסון, ושמה של מנו זועק בעמוד השני. מרגריט משפילה את עיניה. היא שואלת את עצמה כמה האחיין שלה יודע על המזימות של לוסי. כשהיא מסתכלת למטה היא לא רואה את המלאכים הרקומים בשטיח. היא רואה את עצמה בגיל תשע יושבת ליד לוסי ומקשיבה לשאלה של המורה שלהן: מה שם העץ שתחתיו ישב לואי התשיעי וחרץ דין? מרגריט ידעה את התשובה, וידעה גם שיש לה רק שניות ספורות עד שאחותה תתחיל לזרוק שמות אקראיים של עצים. אבל היא לא היתה מסוגלת לדבר. היא רק נעצה את עיניה במורה, השתוקקה שיפנה אליה ולא הצליחה להוציא הגה מפיה. מה שמרגריט זוכרת במיוחד הוא כמה רצתה איכשהו לשתוק וגם לדבר, להישאר במקומה ולנוס. האחיין שלה מעביר את הרשימה לשכנו. "נראה מבטיח," הוא אומר.</p>
<p class="text">כשהקרדינל דה נוֹאַיי חוזר על דבריו מרגריט מצפה ששריריה יתרפו, שלחייה יצטננו, אלא שהמתח עדיין כלוא במחוך שלה. הרשימה נוחתת על ערמת ניירות. בקרוב יאשר אותה העוצר — הליך רשמי בלבד. בעברו האחר של השולחן מישהו מעלה לדיון את ענייני הכספים של לה סלפטרייר. התובע הכללי מבטיח תרומה סבירה מהמלך.</p>
<p class="text">מרגריט שומעת רק במעורפל את דבריהם הבאים של הגברים. היא נזכרת שלוסי ניגשה אליה אחרי השיעור ההוא. היא שאלה אותה על עץ האלון, והקשיבה בשתיקה לסיפוריה של מרגריט על לואי התשיעי שישב תחתיו ופתר סכסוכים. ועכשיו, כשחברי ועד המנהלים דנים בתקציב של השנה הבאה, כשמפכ"ל המשטרה הצעיר שכח ממנה לגמרי כנראה, היא לא מצליחה אלא לחשוב איזו הרגשה טובה זאת היתה לא להיות לבד, להיות במוקד תשומת לבה של לוסי, ולו לדקות ספורות.</p>
<p class="_--">***</p>
<p class="text-no-hazacha">ביום העזיבה של הנשים מתפשט החום ברחבי פריז כמו מים בסירה טובעת. בחוץ שום דבר לא נע. לה סלפטרייר נראה כמו ציור של עצמו. השוק בקור סן־לואי שומם, אבל ריחות הדגים המלוחים, הזיעה, המוסקט והאספסת מסתננים מבעד לחלונות המוגפים. מרגריט צופה מפתח בניין ההנהלה במשרתים הרותמים עוד סוסים. באוויר הדומם של יוני, הבהמות עוצמות את עיניהן מפני הזבובים. מדמואזל באיי אמרה שלא כדאי שתחכה כאן, שהמשרד קריר יותר. אבל מרגריט לא עלתה לקומה הראשונה אלא הורתה לעוזרת שלה להביא לה כיסא. היא רוצה להיפרד.</p>
<p class="text">הבנות מגיעות בחבורה אחת. עד היום מרגריט לא ראתה את כולן יחד. הנזירות המקיפות אותן נתנו להן הוראות, כנראה, והן חוצות את החצר בדממה. אבל מרגריט מבחינה במבטיהן ההדדיים המהירים, בלחישותיהן המרחפות ברוח החמה. צילן נמתח על אריחי האבן של החצר, הלוהטים כמו גחלים. היא מזהה את בת העשירים לשעבר מלה מזון דה קורקסיון — המוזרה עם הכתם על הלחי — משתרכת מאחור. שרלוט מגיעה ולידה החברה שלה, אטיאנט ז'אנסון. מרגריט התרגלה לראות בהן משפחה, אף שהיא יודעת שהן לא קרובות. היא רואה אותן עולות לעגלה ומתיישבות על הקש, ושרלוט לוחשת משהו באוזני הנערה הבלונדינית. מרגריט מסיטה את מבטה. היא מקווה שקיבלה את ההחלטה הנכונה. שרלוט לא היתה האפשרות המועדפת.</p>
<p class="text">מצד שני, גם מרגריט לא.</p>
<p class="text">היא לא צריכה לחפש את ז'נבייב. רק אישה אחת — שכבר יושבת בעגלה ונשענת על דופן העץ — מפנה את ראשה ומסתכלת בעיניים מצומצמות אל הכניסה לבניין. מרגריט לא נעה. מכאן היא יכולה להיות כל מה שז'נבייב רוצה לראות: צללית מעורפלת במסדרון אפל, דמות מוכרת בין אבנים קרירות, זקנה הרובצת על כיסא זעיר. מרגריט מנסה לא לחשוב על הרגע שהסוסים יתחילו לטופף אל היציאה, הרגע שהיא תצטרך לקרוא למדמואזל באיי שתעזור לה לעלות. לעת עתה יש לה זמן לראות את הבנות שלה עוזבות, זמן לשבת בצל, לשכנע את עצמה שרק היא מכירה את לה סלפטרייר טוב כל כך שהיא יכולה להחליט מי רשאית לעזוב ומי לא.</p>
<p style="page-break-before: always"/>
<div id="footnote-034" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
<p class="eara">*	מגורי המשוגעים, בצרפתית. כל ההערות הן של המתרגמת.</p>
</div>
<div id="footnote-033" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
<p class="eara">*	נזירה בעלת תפקיד בכיר במנזר.</p>
</div>
<div id="footnote-032" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
<p class="eara">**	נוסעות לה באלן, בצרפתית.</p>
</div>
<div id="footnote-031" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
<p class="eara">*	פרוורים.</p>
</div>
<div id="footnote-030" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
<p class="eara">*	צו מלכותי.</p>
</div>
<div id="footnote-029" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
<p class="eara">*	אחוזה.</p>
</div>
<div id="footnote-028" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
<p class="eara">*	נזירות בעלות תפקיד זוטר במנזר.</p>
</div>


</div>

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 73.49 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
דרום ארה”ב ארה”ב חברות מבוסס על סיפור אמיתי מסעות ספרות צרפתית רומן היסטורי
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!